ז'בוטינסקי והאצ''ל

האצ''ל קם מתוך שורות ההגנה לאחר מאורעות הדמים בשנת תרפ''ט. אברהם תהומי, מפקד מחוז ההגנה בירושלים, פרש יחד עם קבוצת מפקדים ב-10 באפריל 1931 והקים את ''הגנה ב''', הידוע גם בשמות ''ארגון ב''', ''הארגון המקביל'' ו''הגנה לאומית''. השם אצ''ל — ארגון צבאי לאומי, הופיע לראשונה בעיתון ''המצודה'' בקיץ 1932. פרישת תהומי נבעה בין השאר מחילוקי דעות שהתגלעו בין חברי ההגנה, בנושא תפקודו הלקוי של הארגון בזמן הפרעות. חלק מהוויכוח נסב סביב הטענה, ששיטת ההבלגה פשטה את הרגל וכי יש לנקוט פעולות גמול נגד הערבים, מתוך שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
תהומי פנה אל ז'בוטינסקי מתוך הערכה רבה אליו כמנהיג ציוני, המסוגל לתמוך בארגון ולקדמו. בראשית 1937 ניסה לאחד שוב את שני הארגונים, הגנה ב' והגנה, וביקש לשכנע את ז'בוטינסקי לתמוך במיזוג. ז'בוטינסקי התנגד וטען שאם יתממש ניסיון האיחוד לא יישאר בארץ גוף עצמאי שיוכל להתנגד לתוכנית החלוקה, כיוון שהסוכנות היהודית, שההגנה נתונה למרותה, תומכת בה. כמו כן, הוא התנגד למדיניות ההבלגה שנקטה ההגנה, שפירושה אי תגובה לרצח יהודים. תהומי המשיך בניסיון האיחוד, אלא שהוא לא העריך את עוצמת השפעתו של ז'בוטינסקי על חברי הגנה ב'. אלה התקוממו נגד רעיון שילובם מחדש בהגנה. הם נתנו לארגון העצמאי משנה תוקף וכינוהו סופית בשם ''ארגון צבאי לאומי''.
עד לפרוץ מאורעות אפריל 1936 עסק האצ''ל באימונים וברכישת נשק. משפרצו המאורעות שנתארכו לשלוש שנים, נדרש האצ''ל לגייס חברים נוספים לשורותיו ולהחליט האם להמשיך במדיניות ההבלגה או להתחיל בפעולות תגובה. גם ז'בוטינסקי התלבט בשאלה זו עד להסלמת המהומות, אז הבין כי הגיעה העת לפעול. במאמרו ''הבלגת הישוב עד מתי?'', הוא תקף את מדיניות ההבלגה: ''בארץ-ישראל יש צעירים בקרב השמאל והימין, שאינם מפחדים מפני התנגשות עם חיילים בריטיים, שמכריחים אותם לשחק תפקיד של מוגי-לב''.
ז'בוטינסקי זימן את תהומי לפגישה בפאריס, שם חתמו ב-5 בדצמבר 1936 על הסכם חשאי, לפיו תהומי ''קיבל את תפקידו בתור מפקד הארגון מידי נשיא הצ''ח (ז'בוטינסקי) וינהל את הארגון ברוח הוראותיו''.
ההסכם לא האריך ימים, וכחמישה חודשים לאחר החתימה, באפריל 1937, פרש תהומי מהאצ''ל וחזר עם חבריו לשורות ההגנה. ז'בוטינסקי נותר כסמכות העליונה של הארגון, כינויו המחתרתי היה ''מנדלסון''.
הוא החליט כי מעתה ישא מפקד האצ''ל גם בתואר נציב בית''ר בארץ-ישראל. הוא נפגש עם דוד רזיאל בפאריס ובספטמבר 1938 מינה אותו לראש הארגון. ז'בוטינסקי ראה בו את התגלמות המורד העברי הנכון למלחמה ולהקרבה, ואמר: ''לאיש כמוהו אני מחכה זה 15 שנה''. רזיאל מונה להיות ''ראשון בין שווים'' והיה עליו להתייעץ עם כל חברי הנהלת האצ''ל לפני קבלת החלטות. מצב זה יצר סכסוכים וחילוקי דעות בין החברים, בעיקר עם אברהם (יאיר) שטרן. הקרע בין המחנות גדל גם על רקע פעולות העלייה ''הבלתי לגאלית'', שהאצ''ל נטל בהן חלק פעיל, והקמת תאי האצ''ל באירופה — מהלך שז'בוטינסקי התנגד לו. בפברואר 1939 כינס ז'בוטינסקי ועידה בפאריס בה קבע תנאים למדיניות הארגון, אך חילוקי הדעות בין רזיאל לשטרן לא פסקו. הפילוג נעשה ביוני 1940 סמוך לפטירתו של ז'בוטינסקי, באוגוסט אותה שנה, כאשר שטרן הקים ארגון מחתרת נוסף — האצ''ל בישראל, שלימים הפך ללח''י — לוחמי חרות ישראל.
דוד רזיאל נפל בעיראק ב-21 במאי 1941 כשנשלח לפעולת מודיעין וחבלה מטעם הצבא הבריטי. יעקב מרידור מילא את מקומו זמנית עד שמנחם בגין הגיע ארצה, ובדצמבר 1943 קיבל את הפיקוד על האצ''ל. כחודש לאחר מינויו הוא הכריז על המרד.
סמל האצ''ל שהופיע בסוף שנות השלושים מתאר את ארץ-ישראל על שתי גדות הירדן ומעליה מתנוססת הכתובת ''רק כך'' — כיבוש הארץ ובניית מדינה לעם היהודי רק בדרך המאבק והכיבוש ולא בפאסיוויות. בעיני ז'בוטינסקי היה האצ''ל - ארגון מזוין שפעל מחוץ לשליטת ההנהגה הציונית - בעל משמעות פוליטית מרכזית ומסגרת לקידום מטרות לאומיות. הוא כינה אותו ''החזק והחשוב שבנכסינו''.

מאורעות תרצ''ו — תרצ''ח

על סמך ידיעות שקיבל, הזהיר ז'בוטינסקי כי הוועד הערבי העליון מתכנן לפרוע ביהודי הארץ. הממשל הבריטי התעלם מאזהרותיו ומאורעות הדמים פרצו. כל אותה עת נקטו הבריטים עמדה פאסיווית כלפי הערבים.
חברי מפקדת האצ''ל ביקשו להגיב ולפעול נגד הטרור הערבי, אך גישתו של ז'בוטינסקי בשנים 1936 - 1937 הייתה להמשיך בהבלגה שהטילה ההנהלה הציונית על היישוב, כדי לשמור על חזית אחידה של יהודי הארץ. אך לאור חוסר הביטחון הגובר בקיץ 1937, הוא נוכח כי השקפתו המדינית עומדת בניגוד לאתוס הפעולה הציוני-אקטיוויסטי, לפיו דם יהודי אינו הפקר. ז'בוטינסקי החליט להעניק גיבוי מלא לפעולות האצ''ל ונתן פקודה לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות צבאיות נגד הערבים. יום שבירת ההבלגה שכונה ''יום ראשון השחור'' חל ב-14 בנובמבר 1937.
בנאומו בפתיחת קונגרס הצ''ח בפראג, ב-1938, אמר: ''סוף-סוף נשברה בידי היהודים בארץ-ישראל אותה סבלנות פאסיווית כלפי כנופיות הטרור, שמכנים אותה בשם הבלגה''. באספת עם בוורשה באותה שנה, נאם בזכות שבירת ההבלגה: ''והנוער שלנו? נוער זה מאמין, הוא לוחם, הוא הקריב קורבנות... בנים עניים הם לעם ישראל והאידיאל שלהם לשרת את עמם ואת מולדתם''.
במסגרת פעולות התגמול נגד הטרור הערבי, ביצע האצ''ל פעולת עונשין נגד הכפר הערבי ביר-עדאס, ב-29 במאי 1939. בהוראת הפעולה הודגש שאין לפגוע בזקנים, נשים וילדים. בהתקפה נהרגו עשרה ערבים, אך מחמת הבלבול נמנו ביניהם גם ארבע נשים. כששמע ז'בוטינסקי על המקרה, הוא הגיב בחריפות על תוצאות ההתקפה, ובפקודה מיוחדת מה-24 ביוני קבע סייגים ברורים לפעולות האצ''ל בעתיד: ''טוב לא לירות לגמרי מלסכן אישה; יש לוותר, בגדר האפשרות, על מקומות שנשים רגילות להתקהל שמה; יש לשדר ולהדפיס בערבית התראה לציבור שלהם, כי בימים אלה לא יאה לגבר שישלח את אשתו לשוק או מקום דומה: בעצמו ילך; דין תינוק וזקן — כדין אישה''.